כיצד מתמודדים עם מבנים קיימים? האם אפשר לחמוק מהמערכות השולטות ועדיין להיות פעילים ולהישאר בתנועה? בעבודה, הפרפורמרית – רקדנית בהכשרתה – נושאת מבנה פשוט דמוי גריד על גבה; באיטיות היא נעה מתחתיו, עמו, דרכו ולבסוף מסירה אותו. זהו מפגש פיסולי בין גוף, לגוף אחר – האובייקט ולחלל. כאשר אנו בה בעת שומעים/קוראים את השתקפות הדמות הנשית – מעין "סריקה עצמית" ביקורתית של חלקי גופה – עולות השאלות האם "יש" לנו גוף, או האם אנו למעשה "הננו" הגוף שלנו, וכיצד בהקשר של יחסי גוף ונפש, מילות יחס שונות מכוננות מערכת יחסים מסוימת אל מול מבנים חיצוניים.
