תוכנית זו נערכת במחווה למאבק החברתי של חברי תנועת הפנתרים השחורים במלאת 50 שנים להתלקחותו. בחלוף חצי מאה מפרוץ המחאה, נראה שלא תם ולא נשלם הצורך בתיקון חברתי במקומותינו. להיפך. בשנה זו, שנה של מגפה עולמית גדולה, חווינו גל משמעותי של התעוררות אזרחית בארץ וברחבי העולם. גל זה עודנו בשיאו באזורים נרחבים בעולם, טרם ניפץ על המזח ולא ברור עוד באיזה אופן יתנפץ. תוכנית הסרטים מוגשת גם כמחווה לציבור המוחים והמוחות, שבצל המגפה – ואולי בעידודה – בחרו להקריב את חייהם הפרטיים כדי להחליף אי־צדק בצדק, אי־שוויון בשוויון, ולבסוף, כמחווה לאוחזים ולאוחזות במצלמה שהם נדבך חשוב ויקר ערך במאבקים אלה. תרומתם של האחרונים לבניין חברה הוגנת תימַדד לא רק בעתיד הנראה לעין, עם השלמת המאבק (או דיכויו), אלא גם בעתיד הרחוק יותר. בנכסים החזותיים שהם משאירים אחריהם הם סוללים את דרכה של החברה האנושית באשר תלך. בעשייתם הם נותנים עדות להתחוללות ההיסטוריה בשעת אמת ויש מי שיאמרו שהם מסייעים לחולל אותה, שכן הדימוי החזותי, בוודאי בעת הזו, לא רק מתעד מציאות אלא גם מסייע בהתנעת מהלכים שמובילים לשינויה. כמאמר הרון פרוקי ואנדרי אוז'יקה בסרטם וידאוגראמות של מהפכה המוצג בתוכנית זו: "אם הסרט אפשרי, אזי גם ההיסטוריה אפשרית."
מחאה ואמנות חזותית הן בעיקרן פרקטיקות ציבוריות. לכן בחרנו (1) להרחיב את מעגל עורכי תוכנית הסרטים ולשתף ציבור גדול יותר של אורחות ועורכים נוספים מלבדנו; (2) לשלב בתוכנית אסופה של סרטים וסרטונים הזמינים לצפייה ללא מגבלות זמן, מקום, זכויות יוצרים ועלות. הפנייה לסרטים אלה, הנגישים לצפייה ברשת, היא חלק אינטגרלי מתוכנית הסרטים. למעשה, שני סרטים בלבד מתוך התוכנית כולה אינם נגישים ברשת ונגישים לצפייה רק במסגרת התערוכה; (3) לא לערוך הפרדה בין אמנות גבוהה ונמוכה בתוכנית. מחאות ואמנות הן של כולם ולכולן. אם לא בפועל, לפחות בשאיפה.
◼
הרון פרוקי/אנדרי אוז'יקה | וידאוגראמות של מהפכה, 1992, המרה של וידאו ל־16 מ"מ, צבע, 1:1,37, 106 דק'
ניסים מוסק | שמעת על הפנתרים השחורים?, 2002, 120 דק'
ניר עברון | הד הקריות, 2008, המרה של סרט 16 מ"מ לווידאו דיגיטלי, 8 דק' (לופ)