כל אומנות היא מחאה וכל יצירת אומנות מוחה על שבר כלשהו במציאות. לאורך מאות שנים של יצירה תרבותית, התעקשו אומנים ואומניות להצביע על אזורים מושתקים בחברה ולהשמיע את הקולות שלא נשמעו. באופן זה מערערת האומנות על הקיים תוך שהיא צופה את מה שעדיין לא התרחש. מעין מחאה תמידית היום על האתמול שמנסה למנוע את שכפולה של המציאות ואף מבקשת את תיקונה באמצעות הצעה חלופית.
מחאות ממלאות תפקיד חשוב בהתפתחותן הפוליטית של מדינות. כיום, בעולם של רשתות חברתיות, המחאה אינה מותנית במרחב הפיזי ואף יכולה לחתור תחת המדיום הדיגיטלי שהפך כלי הן למחאה הן למשטור. יחד עם זאת, שאלת השפעתן של מחאות על תהליכים פוליטיים מורכבת מאוד ומוטלת בספק תדיר וכמוה גם שאלת האפקטיביות של האומנות כצורת מחאה. נקודות ההשקה רבות וברורות, אך בשונה מהתארגנות פוליטית, יש בכוחן של יצירות האומנות לפנות ישירות לנבכי נפשו של האינדיבידואל בצינורות שאינם בהכרח מילוליים, להציע נקודות מבט חדשות שחורגות מן המקובל ובכך לערער על מוסדות ויחסי כוח בחברה.
פסטיבל מוסררה מיקס ה־21 יתקיים בדצמבר 2021. בשנה זאת מציין בית הספר 50 שנה למאבק ולמחאת הפנתרים השחורים הישראלים, תנועת המחאה החברתית הראשונה בישראל שצמחה בתחילת שנות ה־70 בשכונת מוסררה – המקום והמרחב שבו פועל בית הספר מעל ל־30 שנה ושבו מתקיים הפסטיבל הבינלאומי. 50 שנים חלפו מאז פרוץ המחאה ודומה שרחשי התקופה, הקונפליקטים, המטענים והפערים התרבותיים, הפוליטיים והעדתיים ממשיכים להדהד בחברה הישראלית, ובמידה מסוימת עודם מבעבעים מתחת לפני השטח. אלה פוגשים בשינויים עמוקים ברמה הבינלאומית, ונכון להיום נראה שפני החברה והתרבות לשינוי. החל מהמגפה העולמית ואיתה מציאות פוליטית־כלכלית חדשה שנבנתה על שברי המציאות המפוררת של עידן ה"פוסט אמת" וה"פייק ניוז", דרך מפגעים אקולוגיים, משברים כלכלים ובחירות חוזרות ונשנות בצל סגרים ומחאת בלפור הוורודה ועד למשבר הערים המשותפות. אירועים אלה יצרו שבר עמוק בשדה התרבות ובשאלות המרחב הציבורי והפרטי.
ברוח הכמיהה למרחב תרבותי־חברתי שוויוני וביקורתי, השנה יתקיים הפסטיבל בבניין ההיסטורי של בית הספר ובבית קנדה, עם אומנות חיה, פרפורמנס ואינטראקטיבית המערבת את הצופה ומביאה איתה בחינה מחודשת של המרחב שבו אנו מתקיימים. הפסטיבל ייגע בנושאים פוליטיים מובהקים כמו גם ברבדים העמוקים ביותר של בניית זהותו הסובייקטיבית של הפרט, ויציג אומנים העוסקים ביצירתם בגוף כמרחב פרטי היכול לבטא מחאה אל מול הסביבה החיצונית. מחאה שאינה בהכרח פוליטית במובן האקטואלי, אך פועמת את חופש הביטוי האומנותי ומעניקה ליוצרים מרחב לביטוי עצמאי ובועט.