קיומנות

אמצע העשור השני של המאה העשרים ואחת הוא זמן טוב לבדוק : האם באמת השתננו? האם הסביבה שלנו השתנתה? באיזה עולם אנחנו חיים? לאן אנחנו מתקדמים? איך נראה בעוד מאה שנה?
אנו חיים בתקופה של חוסר יציבות עולמית  שמתורגמת לחרדה הזורמת אל תוך נמי הקיום שלנו.  מלחמות, אסונות ומשברים כלכליים מתורגמים לדימויים מאיימים שצובעים את ההוויה בגוונים עכורים האוטמים את היכולת להסתכל אל העתיד נכוחה.
פסטיבל מוסררה מיקס מציע להסתכל על העולם דרך המושג "קיומנות".
הסובייקטיביות האנושית או מה שאנו מכנים קיום, כרוך בתהליך מתמיד אשר מקרין את עצמו לעולם ואל העתיד. תודעה אנושית היא לא עולם פנימי של מחשבות ודימויים אלא תהליך המקרין החוצה, או מה שמכונה ek-sistence.
הדימויים, אם כן, הופכים את העולם לבר תפיסה, אולם משעה שהדימויים נהפכים למתווכים, הם מציבים עצמם בין העולם לאדם ובמקום לשמש כמפות הם הופכים למסכים (וילם פלוסר).
היצירה מתהווה מחדש ונטענת במשמעויות ובהילה שהתעמעמה עם המצאת הדימויים הטכניים.
הקיומנות מציעה לראות במשבר הקיומי שבו אנו נמצאים גם סוג של אפשרות לצמיחה ושינוי, זהו המקום והזמן בו האמנות יכולה להציע אלטרנטיבה, שבו היכולת להפוך פנטזיה למציאות מאפשרת שינוי בפרדיגמות הרווחות.
למשל, הדיכוטומיה שקיימת בין טכנולוגיה לרגש, מתמוססת בעבודות של  אמנים עכשויים המוצאים דרך לרתום את הטכנולוגיה ליצירת אמפתיה עם האחר.
קבוצות אמנים מוצאות דרכים להפיכת המרחב האורבני לידידותי יותר, למקום שבו לתושבים יש יכולת לשנות ולהשפיע על הנראות של סביבתם ועל יחסי האנוש בתוך הקהילה.
קיומנות היא פעולה עקבית שבה הדינמיקה של השינוי והשינויים עצמם מולידים התחלפות של פעולות ויצירת רצף, כמו תאים חיים שמתמיינים, מתחלפים ומתחדשים.
בפסטיבל אנו מציגים אמנות המתרחשת במרחב הפיסי ומתממשת במרחב סימבולי ונפשי, כהלך רוח עמוק, חקרני וניסיוני המוצא את ביטויו הן בחללי התצוגה המסורתיים אך גם במרחב הציבורי.
בתערוכה יוצגו עבודות המתייחסות אל הסביבה הקרובה, שכונות מגורים, אורבניות, גלובליזציה לצד עבודות המציעות מבט פנימה, אל הגוף, אל הפיזיות, הרגש והקיום האנושי הבסיסי.
היצירות נגלות ומשתנות בתודעת הצופה תוך דיאלוג ומפגש עם היוצרים שנוכחים לצד העבודות ומתקשרים אותן לסובבים.

בפסטיבל השנה נמשיך בהצגת עבודות ניו-מדיה שעושות שימוש באמצעים הטכנולוגיים המתקדמים ביותר שנמצאים בשוק, לצד עבודות מיצג שמשתמשות בגוף האנושי, או במיצבים העושים שימוש בחומרים יומיומיים ממוחזרים.
כחלק מהתפיסה שמבקשת לטשטש גבולות, נהדק השנה את החיבור שבין המוסיקה לאמנות הפלסטית וניצור דיפוזיה שבה מופעי מוסיקה יתקיימו בחללי האמנות ויקיימו דיאלוג עם היצירות המוצגות.

אבי סבג
אוצר ראשי

שרון הורודי
אוצרת התערוכה המרכזית